1. מצלמה בבית: בטיחות מול פרטיות. מצלמה יכולה להרגיע בני משפחה כשהם לא נמצאים בבית, אבל היא גם עלולה להיות פולשנית. לפני שמתקינים, שאלו מה בדיוק מנסים לפתור, האם יש דרך פחות פולשנית, מי יוכל לצפות והאם האדם מבין ומסכים ככל שהוא יכול. אם משתמשים במצלמה, צמצמו אותה לצורך הספציפי והימנעו מאזורים אינטימיים.
   
   
2. לדבר על כסף בלי לבייש. כשמתחילות טעויות, עדיף להימנע ממשפטים כמו "אתה כבר לא יכול לנהל כסף". התמקדו במשימה אחת, למשל לעבור יחד על חשבון או לבדוק חיוב כפול, ועשו את השיחה בפרטיות. המטרה היא לעזור תוך שמירה ככל האפשר על שותפות ולא על החלפה.
   
   
3. לא כל סיכון קטן חייב להיעלם. במקום לשאול רק "איך מונעים?", נסו גם "איך מאפשרים בצורה בטוחה יותר?". כוס קלה יותר, מעקה, תאורה טובה או נוכחות שקטה ליד האדם יכולים לאפשר לו להמשיך בפעולה בעצמו.
   
   
4. עצמאות במטבח — לא הכול או כלום. אפשר להתאים את המשימה ליכולת: לשטוף ירקות, לערבב סלט, לסדר צלחות או להכין כריך פשוט. את הדברים המסוכנים יותר אפשר לצמצם, להרחיק או לעשות יחד. המטרה היא להשאיר פעילות אמיתית בידיו בלי להתעלם מסיכון ממשי.
   
   
5. לפעמים הבחירה היא בסדר הפעולות. אם קשה לבחור בין הרבה אפשרויות, אפשר להשאיר לאדם שליטה בדרך פשוטה יותר: "קודם קפה או קודם מקלחת?" או "רוצה לצאת עכשיו או אחרי ארוחת הבוקר?". גם בחירה קטנה יכולה להשאיר לו מילה בסדר ובקצב של היום.
   
   
6. גם ביקור משפחתי הוא בחירה. ביקור של ילדים, נכדים או חברים יכול להיות נעים, אבל גם מעייף או לא מתאים באותו רגע. לפני שמזמינים אנשים פנימה, אפשר לשאול אם מתאים עכשיו; ואם קשה לענות במילים, לשים לב להבעה, לקצב ולנוחות.
   
   
7. גם זמן לבד הוא צורך. אם המצב מאפשר, אפשר ליצור "זמן לבד בטוח": כורסה מוכרת, מוזיקה אהובה, דלת פתוחה חלקית או בדיקה מרחוק במקום ישיבה צמודה. חשוב להתאים זאת ליכולת ולסיכון בפועל, ולא להניח שדמנציה מבטלת את הצורך במרחב אישי.
   
   

בכל שבעת המצבים, המטרה היא לחפש את האיזון בין בטיחות לבין שמירה על הכבוד, הפרטיות והעצמאות של האדם.