לא כל זמן ישיבה הוא בהכרח אותו דבר. מחקר עוקבה גדול משוודיה מציע שהשאלה אינה רק כמה זמן אנחנו יושבים, אלא גם מה אנחנו עושים בזמן הישיבה.

החוקרים הבחינו בין ישיבה פסיבית מבחינה מנטלית, כמו צפייה בטלוויזיה או האזנה למוזיקה, לבין ישיבה שמערבת פעילות מנטלית, כמו עבודה משרדית, ישיבה בפגישה, סריגה או תפירה. לאורך מעקב ממושך, יותר זמן בישיבה פעילה מנטלית נקשר לסיכון נמוך יותר לדמנציה.

חשוב להדגיש: זהו מחקר תצפיתי. הוא מצביע על קשר סטטיסטי, אך אינו מוכיח שפעילות מנטלית בזמן ישיבה מונעת דמנציה.

מה חקרו?

המחקר התבסס על 20,811 משתתפים ממחקר Swedish National March Cohort, שהיו בני 35–64 בתחילת המעקב בשנת 1997. החוקרים קישרו את נתוני המשתתפים לרישומי האשפוז וסיבות המוות בשוודיה כדי לזהות מקרי דמנציה עד סוף 2016.

בנקודת הפתיחה המשתתפים דיווחו על הזמן היומי שהקדישו להתנהגויות ישיבה פסיביות מבחינה מנטלית, כגון צפייה בטלוויזיה, האזנה למוזיקה או ישיבה באמבטיה, ועל התנהגויות ישיבה פעילות מנטלית, כגון עבודה משרדית, ישיבה בפגישה, סריגה או תפירה. נמדדו גם פעילות גופנית קלה ופעילות בעצימות בינונית עד גבוהה.

הניתוח בחן הן את הקשר בין כל סוג פעילות לבין הופעת דמנציה, והן תרחיש סטטיסטי שבו שעה של ישיבה פסיבית מוחלפת בשעה של ישיבה פעילה מנטלית או בפעילות גופנית.

מה מצאו?

במהלך חציון מעקב של 19.2 שנים תועדו 569 מקרי דמנציה. לאחר התאמה לגיל, מין, השכלה, BMI, עישון, צריכת אלכוהול, תזונה ומחלות כרוניות, כל שעה נוספת ביום של ישיבה פעילה מנטלית נקשרה לסיכון נמוך בכ־4% לפתח דמנציה.

כאשר החוקרים בחנו את כל דפוסי התנועה יחד, שעה נוספת של ישיבה פעילה מנטלית, תוך שמירה על שאר הפעילויות קבועות, נקשרה לסיכון נמוך בכ־11%. בתרחיש שבו שעה של ישיבה פסיבית הוחלפה בשעה של ישיבה פעילה מנטלית, הסיכון לדמנציה היה נמוך בכ־7%.

הקשר היה חזק יותר אצל המשתתפים המבוגרים יותר, בני 50–64 בתחילת המחקר. לעומת זאת, הקשר בין ישיבה פסיבית לדמנציה שהופיע בניתוח הגולמי לא נשאר מובהק לאחר התאמה לגורמי הרקע.

מה המסקנות?

הממצאים מחזקים את האפשרות שההקשר המנטלי של זמן הישיבה חשוב, ולא רק עצם הישיבה. שתי פעילויות שמתבצעות בישיבה עשויות להיות שונות מבחינת הגירוי הקוגניטיבי, המעורבות החברתית ודפוסי ההתנהגות המלווים אותן.

עם זאת, המחקר אינו מוכיח סיבה ותוצאה. ייתכן שאנשים בעלי תפקוד קוגניטיבי גבוה יותר או רזרבה קוגניטיבית גבוהה יותר מלכתחילה נוטים יותר לבחור בפעילויות מנטליות, ולכן לא ניתן לשלול סיבתיות הפוכה או גורמים אחרים שלא נמדדו.

יש גם מגבלות חשובות: דפוסי הישיבה נמדדו בדיווח עצמי ובנקודת זמן אחת בלבד בשנת 1997, לפני עידן הסמארטפונים, הרשתות החברתיות והסטרימינג. בנוסף, רישומי הבריאות ששימשו לזיהוי דמנציה אינם כוללים את כל המקרים המטופלים רק ברפואה הראשונית. לכן נדרשים מחקרים נוספים כדי להבין עד כמה הממצאים חלים על דפוסי המסך והישיבה של היום.

מה ההמלצות לציבור?

הממצא אינו אומר שכדאי לשבת יותר. הוא מציע שכאשר ממילא מבלים זמן בישיבה, ההקשר הקוגניטיבי עשוי להיות חשוב. עבודה משרדית, ישיבה בפגישה, סריגה או תפירה הן בין הדוגמאות שנמדדו במחקר לפעילות מנטלית בזמן ישיבה.

עם זאת, המחקר לא בדק התערבות ולא קבע "מינון" מומלץ. לכן אי אפשר להסיק ממנו שישיבה פעילה מנטלית מונעת דמנציה או שיש להעדיף אותה על פעילות גופנית. המסר המעשי הצנוע יותר הוא שלא כל זמן ישיבה שקול מבחינה קוגניטיבית.

המסר המרכזי מהמחקר:

במחקר עוקבה שנמשך כמעט שני עשורים, ישיבה שכללה פעילות מנטלית נקשרה לסיכון נמוך יותר לדמנציה, ובפרט כאשר החליפה זמן ישיבה פסיבי. זהו קשר תצפיתי ולא הוכחה למניעה, אך הוא מציע שהאופן שבו אנחנו מבלים את זמן הישיבה עשוי להיות חשוב לבריאות המוח.

המאמר המלא:

• קישור:

  https://doi.org/10.1016/j.amepre.2026.108317
  
  

• מראה מקום:

Werneck, A. O., Wheeler, M. J., Dunstan, D. W., Owen, N., Trolle Lagerros, Y., & Hallgren, M. (2026). Mentally Active Versus Passive Sedentary Behavior and Risk of Dementia: 19-Year Cohort Study. American Journal of Preventive Medicine, 71(3), 108317. https://doi.org/10.1016/j.amepre.2026.108317

התוכן נועד להנגשת מידע מדעי לציבור ואינו מהווה ייעוץ רפואי.