אני מורה בעברי, וכיום גימלאית. הייתי בין מקימי עמותת עמדא  שהחלה לפעול לפני 38 שנה למען משפחות המטפלות באנשים עם דמנציה. (אז עדיין לא הוכרה כעמותה ולא נקראה עמדא). אמי ז"ל הייתה חולה וטופלנו במרפאת הזיכרון בבי"ח שיבא, שם, מספר משפחות בדחיפת הצוות המקצועי, החלה ההתארגנות והפעילות שלנו.

"נזרקתי" עם אהובה כרמלי, גם היא בת משפחה לחולה (שלא הכרתי קודם), להיות מקימות סניף פ"ת של הארגון החדש. לא היה לנו ניסיון מקצועי, (אני הייתי מורה ואהובה עובדת נמרצת בעירייה). אבל הייתה לשתינו התנסות יומיומית בטיפול באמהות עם דמנציה והמון רצון לשתף ולעזור למשפחות "אבודות" שנקלעו למצב זה.

כל מנחי הקבוצות בארץ אז היו מתנדבים, רובם בני משפחה של חולים. העמותה מצידה  עשתה רבות כדי להעשירנו בידע על המחלה ובכלים להנחיה נכונה, בימי עיון ומפגשים למנחים (היו גם מעט גברים) כך שרכשנו ביטחון ולא רק ניסיון.