פוסט מרגש שכתבה הדס בכר-גבאי על אביה, בקבוצת התמיכה הסגורה של עמדא בפייסבוק, והסכימה לשתף גם כאן.
פעם אהבתי הרבה דברים
פעם כשהיינו עושים משהו יחד, הייתי מתרגשת מללכת איתך לים.
בתור ילדה אהבתי ללכת איתך לדוג בכינרת. וזה לא שאני חביבת דיג (עד היום כולם יודעים שדייג זה הסיוט שלי). אבל היה משהו בהתבוננות שלי בך, לוקח את הקופסה דייג, בה הכל היה ממויין ומגולגל: חוטים, קרסים מלא משקולות, ומסמך הסברים על קשירות.
פעם אהבתי לעזור לך בגינה, לעדור תעלות מעץ לעץ, כמו שסבא פפו היה עושה. ואז – לשים את צינור המים בעץ אחד, ולראות כיצד המים זורמים לשאר העצים.
פעם אהבתי ללכת איתך למחסן שלך, ולראות איך אתה עובד. מרתך, מכופף או מוצא כל פתרון למשהו טכני, שביקשתי, או אמא ביקשה.
פעם אהבתי לשבת איתך במרפסת, לחתוך ערמות של אורניות שהיינו קוטפים עם אמא ביער יתיר, אחרי השבתות הגשומות. פחות אהבתי את הידיים השחורות שיצאתי איתן אחרי הפעולה…
פעם אהבתי, רק שלא ידעתי שאהבתי ושאתגעגע, ללכת אתכם לשוק בבאר שבע, לברור למיין ולחזור הביתה עם השקיות של הירקות והפירות.
ואיך אהבתי שאמא היתה מחכה לסוף העונה של פרי מסויים, כדי לעשות צנצנות של ריבות, צנצנות שמהן נהננו עוד חודשים אחרי מותה.
הכי אהבתי את ריבת המשמש, כי אז הייתי יושבת איתך במרפסת, על כיסאות נמוכים, מול קערות ענק של משמשים בשלים, היינו פותחים את המישמיש הכתום והבשרני, ודולים ממנו את הגוגו, שנכנס לצנצנת הריקה של המיונז הגדול.
היו לי הכי הרבה גוגואים בשכבה, או לפחות ככה אני זוכרת. כי תמיד היה לי שפע שהספיק לי לעשות שא-שא בכיתה, ולראות את ילדי הכיתה נופלים ארצה ללקט את השפע. ככה היה מרגיש אושר!
פעם אהבתי לנקות איתך את הסובארו שלנו.
פעם אהבתי ללכת איתך בשבת בבוקר לפתוח את דלת המחסן שלך, כדי לראות מה מצב החמין על הפתילייה של סבא וסבתא, שכל כך אהבת לעשות את החמין עליה. היינו פותחים את דלת המחסן, ואדי החמין שהתבשל שעוווות היו חודרים לנחיריים שלנו.
פעם אהבתי, שאחרי שניקינו את הבית בשישי, היינו סוגרים את כל חלונות ותריסי הבית, מתענגים על הקור והניקיון, ואז שוכבים יחד על הרצפה לנמנום קליל. אמא אף פעם לא הבינה למה אנחנו צריכים לשכב על הרצפה.
אתה אהבת תמיד לשכב על הרצפה הקרה, ואני אימצתי את זה ממך, ואוהבת עד היום לשבת על הרצפות.
פעם אהבתי שכשחזרת מהעבודה בתעשייה אווירית וכאב לך הגב, היית אומר לי: תלכי לי על הגב. היית שוכב על הרצפה והייתי מטפסת לך הלוך ושוב בצידי עמוד השדרה.
אתמול הלכתי לבקר אותך, קיבלת את פני ואמרת משפט שלם:
איפה את ? חיכיתי לך, התגעגעתי.
בימים אלו אני הכי אוהבת שאתה אומר לי משפטים קוהרנטים.
התרגשתי.
יצאתי איתך לטיול, הלכנו לאכול פיצה.
קיוותי שתצליח לבלוע, פעולה שאתא כבר לא תמיד זוכר , בגלל המחלה הארורה הזו.
ולעסת ובלעת ואמרת: טעים.
איך אני אוהבת שאתה נהנה.
פעם אהבתי הרבה דברים, היום אני מסתפקת במועט שהוא המון.
תמונה מאתמול שהבנת כשאמרתי, אבא תסתכל למצלמה ותחייך.
איך אני אוהבת שאתה מבין אותי.
אוהבת אותך
🧡