זיכרונות שצפים ביום השואה
- ד"ר נתי בלום
- אין תגובות
על דמנציה, כאב וזיכרון שחייב להישמר
ביום השואה, כולנו עוצרים. מתייחדים. זוכרים. אך לצד ההסתכלות לאחור וההוקרה לקורבנות, חשוב לפנות מבט גם קדימה — אל אלו שחיים בינינו, אך הזיכרון שלהם כבר אינו יציב. עבורם, הזיכרונות אינם רק קטעי היסטוריה — אלא חוויות חיות, מציפות, לעיתים גם מכאיבות. מדובר בעיקר בקבוצת האוכלוסייה המבוגרת, חלקם ניצולי שואה בעצמם, שחווים כיום ירידה קוגניטיבית — לעיתים עד לכדי אבחנה של דמנציה או אלצהיימר.
147,000 ניצולים – ועשרות אלפים מהם עם דמנציה
נכון ל-2024, חיים בישראל כ־147,000 ניצולי שואה. כ־60% מהם עברו את גיל 85, ורבים מתמודדים עם ירידה קוגניטיבית – בין אם מדובר באובדן זיכרון קל או בדמנציה מתקדמת. ההערכות הן שכ-15% מהם חיים עם דמנציה. כלומר, למעלה מ-20,000 אנשים בישראל הם גם ניצולי שואה וגם מתמודדים עם דמנציה. מדובר בצומת רגשי מורכב מאין כמותו: אנשים שעברו טראומות קשות בילדותם, וכעת — בשנים האחרונות לחייהם — מאבדים את אחיזתם בזהות, בזיכרון ובסביבה.
כשזיכרונות טראומטיים צפים מחדש
דווקא כשהשכחה מתפשטת, ההגנות הנפשיות לעיתים מתפוררות. זיכרונות שעד כה היו מודחקים או מטושטשים צפים פתאום – חדים, מציפים, בלתי נשלטים. די בריח של עשן, בלחן עצוב ברקע, או במילה מסוימת בהקשר של השואה – כדי לעורר סערה פנימית. עבור ניצולים עם דמנציה, ההווה והעבר מתערבבים – לעיתים נדמה להם שהם שוב באירופה של שנות ה-40. לא אחת, הזיכרונות מהעבר צפים בצורת בהלה, צעקות או תחושת איום ממשית. חשוב להבין שמדובר לא בהצגה או “הפרזה”, אלא בחוויה חיה ואמיתית עבור המטופל. כלומר, מדובר בתגובה רגשית אמיתית – לא 'דרמטית' ולא 'בלתי הגיונית'. זוהי קריאה לעזרה, שדורשת התייחסות רגישה".
כיצד לפעול ברגע של התפרצות
- שמרו על קשר עין רגוע, עמדו בגובה העיניים ואמרו בקול שקט: “אתה במקום בטוח. אנחנו איתך.” טון הקול חשוב יותר מהמילים עצמן.
- הימנעו מוויכוח או ניסיון "להחזיר אותו למציאות" בכוח. אמרות כמו "זה נגמר מזמן" עלולות להגביר את החרדה.
- כוונו את הקשב לחפץ מרגיע או מוכר – כרית אהובה, צעיף רך או חפץ מהילדות יכולים לעגן אותו חזרה ברגע הזה.
- הפחיתו גירויים סביבתיים – כבו טלוויזיה או מוזיקה, התרחקו מההמולה, עברו לחלל אחר עם תאורה רכה.
- אם יש תמונה משפחתית קרובה או אדם מוכר – השתמשו בהם כעוגן: “תסתכל, זו הבת שלך. אנחנו פה איתך. הכול בסדר.”
איך למנוע מצבים כאלה מראש?
- הימנעו מחשיפה לתכנים גרפיים בטלוויזיה ביום השואה – לדוגמה, הדלקת מסך שחור במקום שידור טקס.
- הכינו את הקרוב מראש, אם אפשר, ושתפו אותו בעדינות שיש היום טקס זיכרון, אך לא חובה להשתתף.
- הסבירו למשפחה ולמטפלים כיצד להגיב אם מתפתחת מצוקה – כולל לילדים בבית, שחשוב שיבינו שהסבא “חווה מחדש” דברים לא פשוטים מהעבר.
איך נציין את יום השואה, ברוך ובלי לפגוע?
- טקס הדלקת נר אישי
שילוב המטופל בפעולה פשוטה של הדלקת נר קטן יוצר רגע של חיבור רגשי ומשמעות, גם אם המילים כבר אינן מובנות. אל תזלזלו בכוחו של מגע יד, או מבט עיניים שקט.
- קיר תמונות משפחתי – זיכרון ויזואלי נעים
בחרו יחד תמונות מילדותו (אם זמינות) או מתקופות מוכרות, וסדרו אותן בסדר כרונולוגי בקיר מעבר בבית. אפשר לתת לכל תמונה שם קצר וקליט. החיבור הזה מאפשר חוויית זיכרון בטוחה – ויזואלית, לא מילולית.
- פעולת יצירה פשוטה – מילה אחת או צבע
גם אם הדיבור קשה, אפשר לצייר יחד, או לכתוב מילה כמו "אהבה", "משפחה", או "בית". אפילו אם המטופל רק מחזיק את הצבע – מדובר בפעולה מרגיעה ומעצימה.
- הפסקת תה מרגיעה לפני הטקס
טקסים קהילתיים ותקשורת רגשית עם ניצול שואה עם דמנציה חשוב שייעשו ברגישות. לפני צפייה בטלוויזיה או השמעת נאומים, מומלץ להציע תה צמחי נעים (כמו קמומיל או לבנדר) שיכול להרגיע את התחושות הגופניות.
- חפץ מרגיע ביד – כדור לחץ או חפץ מוכר
הפיזיות חשובה. כאשר המטופל מוחזק בחפץ נעים, טקטילי, כמו כדור לחץ או צעצוע מוכר, הוא מרגיש שיש לו "עוגן" בתוך הסערה הרגשית.
התמודדות עם זיכרון מכאיב — גם כשהוא מתעתע
במובנים רבים, התמודדות עם דמנציה בקרב ניצולי שואה היא אחת ממערכות השימור החשובות ביותר של הזיכרון הלאומי. לא רק עבורם – אלא גם עבורנו, הדורות הבאים. כאשר אנו משמרים עבורם את הטקסים, ומסייעים להם להרגיש נוכחים ובטוחים, אנחנו גם שומרים על הזיכרון הקולקטיבי שלנו כחברה. ביום הזה ובכל יום אחר – נושיט יד. נקשיב. נברך על הקיום המשותף, גם כאשר המילים בורחות. כי גם כשאדם שוכח את עברו, או דווקא זוכר וחי מחדש טראומות מעברו – הוא לעולם לא צריך להרגיש שנשכח.
סיכום
ביום השואה אנו עוצרים לזכור את זוועות העבר – אך לצד ההנצחה, עלינו לזכור גם את החיים: את ניצולי השואה החיים כיום, רבים מהם בגיל מתקדם ועם ירידה קוגניטיבית. עבורם, הזיכרונות אינם רק סיפורים מהעבר – אלא חוויות חיות שצפות בעוצמה, ולעיתים מובילות לבלבול, פחד או צעקה. כשדמנציה פוגשת טראומה לא פתורה, התגובה יכולה להיות מטלטלת – אך גם מובנת. וקיימות דרכי התמודדות עדינות ומעשיות לרגעים כאלה: מהרגעים שבהם עולה זיכרון כואב, ועד ליצירת טקס אישי וביתי שיאפשר לאדם לחוות את היום בצורה רגועה ומכובדת. כשאנחנו שם – בשקט, באהבה, בהבנה – אנחנו שומרים לא רק על זיכרון העבר, אלא גם על כבוד ההווה.
אנו יודעים היטב שזה לא פשוט, אך ניתן להיערך לכך. אם אתם זקוקים לעזרה, לייעוץ או לתמיכה נוספת, אנחנו בעמותת עמדא עומדים לרשותכם ליעוץ ללא עלות במרכז התמיכה והייעוץ שלנו, בטלפון 8889*.
בהצלחה לכולנו במסע המאתגר הזה
ד"ר נתי בלום, מנכ"לית עמותת עמדא
ד"ר נתי בלום היא מנכ"לית עמותת עמדא ובעלת תואר דוקטור בפסיכולוגיה מאוניברסיטת סקרמנטו. עבודת הדוקטורט שלה התמקדה בטיפול קבוצתי פנים אל פנים לעומת טיפול קבוצתי וירטואלי. בתפקידה בעמדא היא רותמת את ניסיונה המקצועי והניהולי להובלת מאמצים לשיפור איכות חייהם של המתמודדים עם דמנציה, קידום זכויותיהם והעלאת המודעות הציבורית לתופעה בישראל.
—– המדריך המלא —–
—– עקבו אחרינו —–
