עכשיו, אחרי שאמא שלי נפטרה, אני מסוגלת להסתכל לאחור על כל מה שעברנו מסע שלא הייתי מוכנה אליו, מסע ששינה אותי מהיסוד.

 

כשהדמנציה התחילה להתגנב לחייה, לא הבנתי. אולי לא רציתי להבין. היא נראתה לי אותה אמא שאני מכירה, אבל ההתנהגות כבר לא הייתה שלה. כעסתי, כאבתי, ניסיתי להחזיק אותה בכוח במקום שבו היא כבר לא הייתה. היום אני מבינה…

 

אדם דמנטי לא “עושה בכוונה”.

העולם שלו פשוט משתנה מבפנים.

 

הזיכרונות נמסים, הזמנים מתערבבים, רגעים ישנים חוזרים כאילו היו היום. זו לא בחירה זו המחלה. המשפחה עומדת מול אותה דמות מוכרת, אבל לא מול אותה נשמה שהכרנו. זאת פרידה שמתרחשת לאט לאט , טיפה בכל פעם.

 

ובכל זאת, לא עזבתי אותה לרגע.

 

כמעט ארבע שנים של להיות שם לפעמים חזקה, לפעמים שבורה, אבל תמיד שם.

 

כשהמצב החמיר והגיע הרגע להעביר אותה למרכז לאלצהיימר, זה היה היום הכי קשה בחיי.

 

הרגשתי כאילו אני משאירה ילדה בגן ולא חוזרת לעולם. כאילו אני בוגדת בה. כל מי שמגיע לרגע הזה מכיר את הייסורים: אשמה, פחד, מחשבות אינסופיות אם עשיתי את הדבר הנכון. כ"כ נעצבתי. כ"כ.

 

אבל בתוך ליבי ידעתי …ההורה שאנחנו מכניסים לשם כבר לא אותו הורה שגידל אותנו.

 

ואז, במקום שבו פחדתי הכי, היא פרחה.

 

היא רקדה, שרה, צחקה, ציירה, התחברה לאנשים שסיפקו לה חום ושקט. (אפילו התאהבה) זו הייתה השנה הטובה בחייה. לראשונה הרגשתי שאני לא נושאת את הכול לבד.

 

ואז הגיע הסרטן. בבת אחת.

הרופאים אמרו שיש לה שבועות.

 

וכאן, דווקא כאן בשבר הכי הכי שלי אני מאמינה שמשהו גדול קרה.

 

אני מאמינה שהדמנציה, שהכאיבה כל כך, הייתה גם רחמים. חסד.

 

היא שמרה עליה מהידיעה שהיא גוססת. היא מנעה ממנה פחד. מוות נפשי. חרדה. אני הרי כ"כ מאמינה שגוף ונפש הם אחד.

 

אמא שלי חיה את החודשים האלה בלי להבין שהיא בסוף, בלי לצפות לסבל, בלי להילחם במשהו שאין לאן להילחם ממנו, בלי ידיעה שהיא עוזבת אותי לתמיד.

 

בגלל זה אני מאמינה החיים שלה התארכו. דווקא כי היא לא ידעה.

דווקא כי הדמנציה עטפה אותה בסוג של שמיכה של הגנה.

 

היא נתנה לה עוד זמן של חיוך, עוד זמן של ריקוד, עוד זמן של שקט.

 

היא הייתה אמורה ללכת תוך שבועות והיא נשארה כאן עוד שישה חודשים.

 

חצי שנה שבה המשכתי לגעת, להחזיק, להיות. חצי שנה שבה הרגשתי שהיא איתי, גם אם לא במילים ונשבעת שזו הייתה החצי שנה הכי יפה שלי איתה מיום היוולדי.

 

חומות נפרצו. נגענו, דיברנו, הבענו… ואמרתי לה כ"כ הרבה שאני אוהבת אותה וכשבסוף הלכה, ירד שקט עמוק, ריקנות ועצב שלא אוכל להסביר במילים

 

דמנציה היא מחלה של כל המשפחה.

 

היא מערבבת אהבה, אשמה, עייפות, פחד, געגוע ופרידה איטית.

 

אבל היא גם מלמדת על אהבה מסוג אחר אהבה שלא תלויה בזיכרון, לא במילים, ולא בהיגיון. אהבה של נוכחות. של חמלה. של החזקת יד ברגעים שהלב לא יודע איך להכיל.

 

ומי שמלווה הורה דמנטי לא באמת נפרד ממנו.

 

הוא לוקח אותו איתו לכל החיים.

בתוך הגוף, בתוך הנשימה, בתוך הדרך.

 

אני אוהבת אותך כ"כ אמאשלי.

 

תודה