כבוד אינו מותרות. כשיש במשפחה אדם עם דמנציה, האחריות שלנו היא לא רק לעזור לו להתלבש ולאכול – אלא גם לשמור על מי שהוא, על המעמד שלו במשפחה, ועל הדרך שבה אנחנו מדברים עליו ומולו.
מחזירים תחושת תכלית
אל תעשו עבורו הכול. בקשו ממנו לעזור במשהו קטן ופשוט: לקפל מגבות, לערבב סלט, לתת ברכה לנכדים. לא הפעולה חשובה – אלא התחושה שהוא עדיין תורם ונחשב.זוכרים שהוא כאן – גם אם זה נראה אחרת
אומרים לפעמים "הוא כבר לא פה" – אבל הוא כן פה. הניצוץ, הזיכרונות והאהבה לא נעלמו; רק הדרך להגיע אליהם השתנתה. כשמדברים לאט, נוגעים ביד, מזכירים רגעים משותפים – פתאום רואים חיוך, מבט שמגיב, דמעה.דמנציה ≠ סוף
אדם עם דמנציה עדיין יכול להרגיש, להתרגש, לשמוח, לשיר. יהיו ימים קשים, אבל גם רגעים של חיבור וצחוק. חשוב להמשיך לחפש את הרגעים האלה – בשיר מוכר, בתמונה מהעבר, בחיבוק.מכבדים גם במילים
לא אומרים "דמנטי". אומרים: אדם עם דמנציה. קודם כל אדם – עם היסטוריה, אופי, כבוד. השפה שאנחנו משתמשים בה משפיעה על איך שהוא מרגיש, וגם על איך שהסביבה רואה ומתייחסת אליו.
הכבוד האמיתי הוא בראייה: לראות את האדם שמאחורי המחלה, לתת לו תפקיד, מקום וקול – גם כשהמילים כבר לא תמיד מסתדרות. כשאנחנו בוחרים לכבד, בסבלנות וברוך, אנחנו מחזירים קצת מהאור – גם לו, וגם לנו.
