כאשר אהוב לבנו מתמודד עם דמנציה, כולנו – המטופל ובני המשפחה המטפלים – יוצאים למסע משותף. המטרה שלנו היא לשמור על איכות החיים, וזה מתחיל בדברים הקטנים והיומיומיים. הנה כמה רעיונות קטנים שיכולים לעשות הבדל גדול.
לבן המשפחה המטפל: חוסן אינו מותרות - אלא צורך חיוני
טיפול באדם אהוב הוא מרתון, לא ספרינט. לפני שאתם ממלאים את כוסו, ודאו ששלכם אינה ריקה. כשאתם דואגים לעצמכם, אתם חוזרים עם יותר סבלנות, חמלה וכוחות.
- הפסקת "חמצן" יומית: קבעו 15 דקות ביום רק לעצמכם – קפה, הליכה קצרה – בלי רגשות אשם. אפילו זמן קצר כל יום מעניק חוסן.
- קבלו עזרה: אם מציעים לכם עזרה, אפילו לשעה, אמרו "כן". זה לא "לא נעים", זו תמיכה חשובה. נצלו אותה להתאוורות ומנוחה, ולכל מה שמחזק אתכם.
- טפחו את הנשמה: רשמו בסוף כל יום שני דברים קטנים שעשיתם עבור עצמכם (קריאת ספר, שיר אהוב, ריקוד). זה מחזק, וגם רותם אתכם לדאוג גם לעצמכם.
למטופל: תקשורת מכבדת ותחושת עצמאות
הזיכרונות אולי דוהים, אבל ההרגשה הטובה של רגע נעים נשארת. בחרו כל יום מחדש להיות בצד של הרוך, האהבה והקבלה – כי שם צומחת שלווה, ושם נשמרת איכות החיים.
- בחרו ברכות: האם הויכוח על עוד עוגייה או תרופה שנשכחה באמת ישפר משהו, או רק יכביד? לרוב, הזרימה והחיוך מנצחים. הזכירו בעדינות, בלי אשמה. העדיפו רוך, אהבה וקבלה.
- שגרה של כבוד: לוחות זמנים קבועים לארוחות, מנוחה וטיול קצר מעניקים ביטחון. אפשרו בחירות קטנות ("מה תרצה/י לשתות?") כדי לשמר את תחושת השליטה.
- סביבה תומכת: התאימו את הבית עם תוויות גדולות, תאורה רכה בלילה ומוזיקה מוכרת. אלו דרכים לומר: "את/ה עדיין מי שאת/ה, ואנחנו כאן כדי להקל."
זכרו, גם המטפל וגם המטופל זקוקים לחמלה, סבלנות ורגעים קטנים של נחת. כשאתם, המטפלים, דואגים לעצמכם, אתם מעניקים ליקירכם את המתנה הגדולה מכל: תחושת ביטחון ונוכחות של אדם אהוב עם חיוך אמיתי וכתפיים יציבות.
