איך מתמודדים עם בשורה כזו, שמגיעה בדיוק בתקופה שבה אתם אמורים לקצור את פירות עמלכם וליהנות מהשקט שאחרי גידול הילדים?

"הייתי צריכה רגע של שקט, להתכנס בתוך עצמי. אחרי מחשבה עמוקה, הבנתי שאני לא קורבן של הנסיבות, אלא ניצבת בפתחו של פרק חדש בחיי, פרק שידרוש ממני כוחות שלא ידעתי שקיימים בי".

"פרנסת הבית כולו הייתה מונחת על כתפיו של בעלי; עבודת כפיו הייתה לחמנו היחיד. כשהחלה ההידרדרות, היה זה בני בכורי – אותו איבדתי באורח טראגי שנים לאחר מכן, כשהיה רק בן 37 – ששם את חייו בצד. הוא ויתר על משרתו כדי לסעוד את אביו, להיות לו לנהג ומלווה במסעות הבלתי פוסקים בין בדיקות, טיפולי פיזיותרפיה, וכל שביב של תקווה שמצאנו, גם ברפואה האלטרנטיבית. הפכנו כל אבן, נסענו לכל קצוות הארץ בעקבות שמועה על רופא שעשוי להביא מזור".

"לאחר הסערה, כשהאבק שקע, נותרה מציאות חדשה וקשה: מצבו התייצב, אך גופו התחתון נותר משותק. ובתוך הכאב, מצאתי את עצמי לוחשת 'ברוך השם' – לא על השיתוק, חלילה, אלא על כך שנותר בחיים, שהוא עדיין איתי. הבנתי אז שאני ניצבת בפתחה של משימה קדושה, שתדרוש ממני להיות חזקה, לעמוד איתנה כסלע עבור שנינו. הוא היה מביט בי בעיניים כואבות ושואל, 'למה דווקא אני?'. ואני, הייתי בולעת את הדמעות ומהדהדת בתוך ליבי את אותה השאלה בדיוק: 'אכן, אלוהים, למה דווקא הוא?'"

"החיים, בדרכם העיקשת, המשיכו לזרום גם סביב הטרגדיה שלנו. שניים מארבעת ילדינו כבר היו נשואים כשהאסון פקד אותנו, ועם הזמן, ראינו גם את שני הנותרים מקימים בתים משלהם. בני הבכור, רביע, נכנס בטבעיות ובבגרות לנעלי אביו; הוא לקח על עצמו את עול האחריות ונטל לידיו את ניהול העסק המשפחתי שהיה פרי עמלו של אביו.

כאשר גם אחרון הילדים פרש כנפיים ועזב את הבית, והקן התרוקן, החלטנו לצאת למסע של אמונה ותקווה – לעלייה לרגל למכה. ובכל צעד שבו דחפתי את כיסא הגלגלים שלו על האדמה הקדושה, חזרתי ואמרתי לעצמי כמעט כמנטרה: החיים לא נעצרים. שום דבר לא יעצור אותם.