השעה 16:45. היא מדליקה את האור במעגל הכיסאות, מכינה כוס מים, מדפדפת שוב בדפי ההנחיה. בעוד רגע ייכנסו בני המשפחה, אלו שנושאים על גבם עייפות, דאגה, אהבה בלי גבול וגם לא מעט אשמה. היא נושמת עמוק. בראש כבר מתרוצצות המחשבות הרגילות- כמה יגיעו היום? האם המשתתפת החדשה תחזור? מה יהיה אם הם לא ירצו לדבר? אולי שוב יישב מולה הבן ששותק רוב המפגש ומרגיש חסר אונים, ודווקא אז תדע, שמשהו בתוכה הצליח להחזיק את השבר בלי מילים. ולאחר המפגש, היא תיסע הביתה עם לב כבד אבל גם מלא. לא בגלל שהקושי נעלם, אלא כי שוב נוצר חיבור. שוב הייתה משמעות. שוב הקבוצה נשמה.

בכל קבוצה של עמדא, המנחה היא לא רק מובילה. היא מכילה, מחזיקה ומבינה. תפקידה רחב, אנושי ועמוק – היא מהווה עוגן, ומייצרת מרחב בטוח לבכי, לתסכול, לתקווה. מקום שבו מותר להתפרק וגם למצוא את הדרך להתחזק. בהנחייתה, היא משלבת ידע מקצועי עם תובנה רגשית – ומסייעת בהדרכה על תקשורת, ועל התמודדויות עם אתגרים התנהגותיים. היא מצליחה לחזק את תחושת השייכות של בני המשפחה המטפלים. המפגש שלהם באדם אהוב, הוא לב-ליבו של תהליך הריפוי הקבוצתי. "לא ידעתי כמה הייתי לבד, עד ששמעתי מישהו אחר מדבר בדיוק את מה ששוכב בלב שלי".

רבים מהמשתתפים משתפים שבתחילה חששו להצטרף. חלקם פחדו "שזה יהיה כבד מדי", או ש"לא ירצו לשמוע על קושי של אחרים" או "מה פתאום שאחשוף את בעיותיי מול זרים". אבל דווקא מהמקום הזה, הקבוצה מאפשרת משהו אחר. אחת המשתתפות ציינה: "לא הייתי בטוחה שאני אצליח לדבר. בסוף לא רק שדיברתי, בכיתי, צחקתי, וחזרתי הביתה עם אוויר לנשימה".

כלומר, הקבוצה לא רק תומכת, היא משנה חיים, והמנחה היא זו שיוצרת את המרחב הזה, ברגישות, ביציבות וביד מקצועית.

בעקבות מלחמה, עם המצב הביטחוני הרגיש, רוב הקבוצות הפרונטליות נאלצו להפסיק את פעילותן. השגרה שהקבוצות מאפשרות, רשת התמיכה, הוונטילציה, החיזוק ההדדי, נפגעה. עבור בני משפחה שמטפלים ביקיריהם גם בזמן חרום, זו פגיעה כפולה: הבידוד מתגבר, העומס הרגשי מחריף, ואין להם לאן להביא את הקושי. גם עבור המנחות, זו תקופה של אתגר מקצועי ואישי. הן החזיקו בליבן את ההפסקה, את חוסר הוודאות, את הדאגה לחברי הקבוצה. רובן ככולן חוו בעצמן מציאות לחוצה, משפחתית וביטחונית. ברגע שניתן היה לחזור ולהיפגש, קבוצות התמיכה שבו והעניקו למשתתפים את המקום לו הזדקקו ביתר שאת.