טיפול חומל באנשים עם דמנציה

טיפול חומל באנשים עם דמנציה

טיפול חומל באנשים עם דמנציה


ד״ר ליאורה המתינה במרפאה כשהבחינה בנורית, בת 75 עם דמנציה בשלב הביניים, ובתה יעל המלווה אותה. נורית נראתה מבולבלת וחסרת מנוחה, שאלה שוב ושוב מתי חוזרים הביתה. יעל, שנראתה עייפה מאוד, אחזה בידה ברוך והרגיעה: ״אמא, עוד מעט נסיים״.

כשנכנסו למשרד, ד״ר ליאורה ירדה לגובה העיניים של נורית, חייכה ואמרה ברכות: ״שלום נורית, אני ליאורה. אנחנו כאן כדי לוודא שאת מרגישה טוב״. למרות חששותיה, נורית החלה להירגע. יעל נשמה לרווחה כשראתה שאמה משתפת פעולה בבדיקה.

הסיטואציה הזו, המתרחשת בגרסאות שונות בקליניקות ובבתי חולים רבים, מדגישה כמה חשוב לרופאים לנהוג ברגישות, בחמלה ובאמפתיה כלפי מטופלים עם דמנציה – וגם כלפי בני משפחותיהם המטפלים.  להלן מספר המלצות מעשיות, המבוססות על מחקרים עדכניים, לשיפור התקשורת והטיפול במטופלים עם דמנציה בשלב הביניים והמתקדם, ולתמיכה במשפחותיהם.

תקשורת עם מטופל עם דמנציה – כללים והתנהגויות מומלצות


תקשורת יעילה וחומלת עם אדם החי עם דמנציה היא אבן יסוד בטיפול. מחקרים מראים שעם התקדמות הדמנציה, יכולת הביטוי והשפה יורדת ועלולות להתעורר תחושות תסכול וחרדה עקב קושי להביע צרכים [1]. עם זאת, גם בשלבים מתקדמים רבים מהמטופלים שומרים על יכולת לתקשר – בייחוד בערוצים לא-מילוליים [1]. להלן דגשים לתקשורת יעילה המבוססים על ממצאים מחקריים:  

  • סבלנות, הקשבה ומתן זמן תגובה: גלו סבלנות ותנו למטופל זמן לעבד את הדברים ולהגיב. הימנעו מקטיעת דבריו. אם המטופל מתקשה או מתוסכל, אפשרו הפסקה נסבלת ונסו שוב מאוחר יותר. מחקר איכותני מצא שגישה סבלנית כזו – כולל דחיית המשימה למועד מאוחר יותר במקרה של התנגדות – הוכחה כמועילה בהתמודדות עם מטופלים חסרי שקט [2]. הגישה ש“הם לא יתנגדו אם לא נתעקש” ממחישה את הצורך לגשת ברכות, לא לכפות, ולנסות שוב כעבור זמן.  
      
  • שפת גוף וקשר עין חם: צרו קשר עין ישיר, חייכו ונהלו תקשורת בגובה העיניים. שפת הגוף שלכם משדרת מסר חשוב – לעיתים יותר מהמילים. טון דיבור רגוע, חם ומכבד משפיע לטובה על המטופל, שגם אם אינו מבין את כל המילים, הוא קולט את הנימה [3]. מחקרים מדגישים שהבעות פנים, מגע עדין ביד או בכתף, ותנועות גוף רגועות יכולים להעביר תחושת ביטחון והבנה כאשר המילים לבדן אינן מספיקות [1].  
      
  • דיבור פשוט, משפטים קצרים ואיטיים: תקשרו בשפה ברורה ופשוטה. השתמשו במשפטים קצרים המתמקדים ברעיון אחד בכל פעם, והימנעו ממונחים מופשטים או רפואיים מדי. דברו לאט ובקול רגוע, כדי לאפשר למטופל לעקוב. סקירה שיטתית מצאה שטכניקות כמו שימוש במשפטים קצרים והסרת מסיחי דעת (למשל, כיבוי טלוויזיה ברקע) משפרות הבנה אצל אנשים עם דמנציה [1]. גם הנחיות ברורות וחלוקת פעולות לשלבים קטנים תורמות להפחתת חרדה והתנגדות מצד המטופל [2]. לדוגמא, במקום לומר בבת אחת ״בוא נעשה בדיקה גופנית מלאה״, נסו לחלק למשימות: ״עכשיו נבדוק לחץ דם… מצוין, ועכשיו נקשיב ללב״ – גישה כזו מגובה במחקר כמפחיתה התנגדויות [2].  
      
  • תמכו בזיכרון ובתקשורת בעזרת רמזים חיצוניים: כדי לסייע למטופל שמתקשה למצוא מילים או לזכור, השתמשו ברמזים לא-מילוליים. אפשר להצביע, להדגים פעולות (למשל להראות על כוס מים כששואלים אם הוא צמא) או להשתמש בתמונות וחפצים מוכרים. עזרי זיכרון כמו אלבום תמונות מהעבר או כרטיסיות יכולים לעורר שיחה ולסייע בחיבור של המטופל לסביבתו [1]. טכנולוגיות פשוטות, כגון שימוש בתמונות של פעולות בעת הסבר, נמצאו כמשפרות הבנה ותקשורת אצל מטופלים עם דמנציה בינונית [1]. גם קריאה בשם המטופל בתחילת כל פנייה עוזרת למשוך את תשומת ליבו בצורה מכבדת [2].  
      
  • אימות רגשות והימנעות מעימות חזיתי: אם המטופל מביע בלבול או אומר דבר שאינו תואם את המציאות (למשל, שוגה בזמן או במקום), גלו הבנה לרגשותיו במקום להתווכח על העובדות. אמתו את התחושות – למשל לענות "אני מבין שאתה מתגעגע הביתה, זה באמת קשה להיות כאן״ כאשר המטופל רוצה ללכת, במקום לומר לו ״אתה טועה, אתה בבית חולים עכשיו״. טכניקה של ״תיקון עקיף״ נמצאה יעילה: במקום לתקן את המטופל, חזרו או שנו קלות את שאמר כדי להמשיך את השיחה בלי לגרום לו לתסכול [2]. במחקר אחד נתנו לדוגמה מטופל שאומר ״אנחנו בספרד עכשיו״ – המראיין השיב ב״באמת בספרד?״ במקום לתקן ישירות [2]. גישה זו שומרת על זרימת שיחה נעימה ומונעת עימות מיותר. הומור עדין גם יכול לסייע: מותר לחייך בחום או אפילו לצחוק ברכות עם המטופל (לא עליו) כדי להפיג מתחים וליצור קרבה, כפי שציינו מטפלים מנוסים [1].
      
  • התאמת הסביבה הפיזית: שימו לב לסביבה בה מתקיימת התקשורת. רעש, המולה או סביבה זרה עלולים לבלבל ולהלחיץ מטופל עם דמנציה, בעוד שסביבה מוכרת ושקטה משרה ביטחון ומאפשרת שיתוף פעולה [1]. השתדלו לקיים שיחות ובדיקות בחדר רגוע, עם תאורה ונוחות מתאימות. מחקר סקירה עדכני הדגיש כי הפחתת רעשי רקע ויצירת מרחב פרטי לשיחה רגישה תומכים בתקשורת טובה יותר [2]. אם בני משפחה או צוות נוספים נוכחים, יש לנהל זאת בקפידה: נוכחות תומכת (למשל חיוך או אחיזת יד של בן משפחה) יכולה לעזור, אך לעיתים התערבות מוגזמת של מלווה עלולה להשתיק את קולו של המטופל [1]. קבעו מי ידבר מתי, כך שהמטופל לא ירגיש מוצף.  
      

לסיכום סעיף זה, יש לזכור שכל אדם עם דמנציה הוא עולם ומלואו – התאימו את הגישה אישית. הכירו את ההיסטוריה האישית שלו, תחביביו ועברו: מידע זה יכול לתת לכם נושאי שיחה חיוביים (למשל להזכיר למטופל שהיה מורה לספרות על תלמידיו – משהו שמאיר אותו) ולהימנע מטריגרים מצערים [2]. גישה אישית כזו, המכירה בערכו הייחודי של הפרט, היא ליבת הטיפול המכבד.

גישה אמפתית לבני משפחה מטפלים


בני המשפחה של אדם עם דמנציה הם לעיתים קרובות ה״מטופלים הנסתרים״ בחדר. המטפלים העיקריים – בני/בנות זוג, ילדים או אחרים – נתונים לעומס פיזי ונפשי עצום לאורך זמן [4]. הם מנהלים תרופות, עוזרים ברחצה, הלבשה והאכלה, מפקחים על הבטיחות, מארגנים ביקורים רפואיים – וכל זאת תוך ויתור על חלקים מחייהם האישיים. מחקרים מצביעים על השלכות פסיכולוגיות קשות על בני המשפחה המטפלים, כולל שיעורים גבוהים של דיכאון, חרדה ושחיקה בהשוואה לאוכלוסייה הכללית [4]. חשוב שרופאים במערכת הבריאות הכללית יכירו בכך ויאמצו גישה משפחתית-מרכזית בטיפול.

כמה עקרונות לתמיכה בבני המשפחה המטפלים: 
  

  • הכר בבני המשפחה כחלק מהטיפול: בני המשפחה אינם אורחים שוליים אלא מרכיב מרכזי בטיפול במטופל. עוד בפגישה בקליניקה, הפנו אליהם שאלות כמו "איך את/ה מסתדר/ת?" או "איך אנחנו יכולים לעזור לך?". דוגמה מעשית מופיעה בדילמה שפורסמה ב-AMA Journal of Ethics: רופא שם לב שבת הזוג המטפלת נראית מותשת ושאל בעדינות לשלומה, מה שהוביל להצפת קשייה וקבלת סיוע [4]. צעד פשוט של התעניינות ואמפתיה יכול לתת למטפל/ת התחושה שהם לא לבד. מחקרם של גיטלין והודג'סון (Gitlin & Hodgson, 2016) טוען שבנסיבות כאלה על הרופא לספק למטפל תמיכה, עידוד וחינוך – לא רק מתוך דאגה למטפל עצמו, אלא גם כי רווחתו משפיעה ישירות על רווחת המטופל [4].
      
  • תן לגיטימציה לרגשותיהם והצע אוזן קשבת: בני משפחה מטפלים עשויים לחוות רגשות אשמה, כעס, צער (על אובדן האדם שהיה) ולעיתים תחושת חוסר אונים. הכירו ברגשות הללו. אפשר לומר למשל: "אני מבין שזה קשה מאוד, טבעי להרגיש מותש ומתוסכל לפעמים". אמפתיה פשוטה כזו, ללא שיפוט, יכולה להביא להקלה רגשית משמעותית. עודדו אותם לשאול שאלות על מצב יקירם, והקדישו זמן להסביר במילים ברורות על מהלך המחלה, התסמינים הצפויים ודרכי ההתמודדות. 
      
  • הדרכה מעשית ומשאבי תמיכה: רופא שאינו מומחה דמנציה יכול בכל זאת להכווין את המשפחה למקורות עזרה. למשל, הפנו אותם לקבוצות תמיכה למטפלי דמנציה בקהילה, לעמותות (כגון עמותת "עמדא" בישראל) ולשרותי רווחה ובריאות שיכולים לסייע (כגון מטפל בבית לכמה שעות בשבוע למתן הפוגה למטפל העיקרי). התערבויות פסיכו-חינוכיות למטפלים הוכחו כיעילות: מחקר מפורסם בניו-יורק הראה שתוכנית ייעוץ ותמיכה מובנית לבני זוג מטפלים לא רק שיפרה את מצב רוחם, אלא אף דחתה בממוצע בכמעט שנה את הזמן עד אשפוז המטופל במוסד סיעודי [5]. כלומר, מתן כלים והתמיכה למטפלים אפשר לבן משפחה להמשיך לטפל בבית לאורך זמן רב יותר. גם מחקרים עדכניים מצביעים שכאשר המטפל מרגיש נתמך ובעל ידע, איכות החיים שלו ושל המטופל משתפרת, ופוחת הצורך בהתערבויות חירום. 
      
  • שילוב המשפחה בתכנון הטיפול והחלטות רפואיות: הקפידו לשתף את בני המשפחה בהחלטות – הן הקלות (למשל יצירת שגרת פעילות בבית) והן הכבדות (כגון החלטות בסוף החיים). בכך תעצימו אותם ותגבירו את שיתוף הפעולה. מודל הטיפול המשפחתי-מרכזי גורסת שטובת המטופל תלויה גם ברווחת משפחתו [4]. למשל, לפני התחלת טיפול תרופתי חדש או הפניה לבדיקות, בררו עם המשפחה מה האפשרויות המעשיות והעדפותיהם, והסבירו את השיקולים. שיתוף כזה, לצד כיבוד הידע האינטואיטיבי של המשפחה על המטופל, מוביל לתוכניות טיפול ריאליות יותר וליישום טוב יותר שלהן.
      

לבסוף, עודדו את המטפלים העיקריים גם לטפל בעצמם – ללכת לבדיקות רפואיות תקופתיות, לנוח כשהם יכולים, ולדעת שמותר להם לבקש עזרה. רופא המשפחה יכול לעזור "לטפל במטפל" על-ידי תשומת לב לסימני דיכאון או תשישות אצלו, והפניה לגורמי תמיכה מתאימים. בני המשפחה הם השותפים שלכם בטיפול – יחס אמפתי ומכבד כלפיהם הוא השקעה ישירה גם בבריאות המטופל.

רגישות תרבותית ורב-לשונית במערכת הבריאות


ישראל היא חברה מגוונת, עם מטופלים וצוותים מרקעים תרבותיים ושפתיים שונים. טיפול חומל במטופל עם דמנציה מחייב רגישות להקשר התרבותי של המטופל ומשפחתו. מספר דגשים:
 

  • כיבוד ערכי כבוד ופרטיות בהתאם לתרבות: במחקר שנערך בישראל נמצא שמטפלים ממגזר הערבי הפגינו רמות גבוהות במיוחד של אנושיות וחמלה בטיפול בקשישים עם דמנציה, בין השאר משום שהדגישו ערכים תרבותיים של כבוד לקשיש ומתן כבוד לאמונותיו ולפרטיותו [6]. הם הקפידו, למשל, לכבד מנהגים דתיים, לדאוג לצנעת הפרט בעת טיפול אישי, ולעודד עצמאות של המטופל לפי יכולתו – וכל זאת מתוך תפיסה תרבותית של כבוד להורים ולמבוגרים. תוצאות המחקר הראו שטיפול כזה היה אנושי ומכבד יותר בהשוואה לקבוצות תרבותיות אחרות [6]. המסקנה לרופאים היא ברורה: למדו על הרקע התרבותי של המטופל, ושקפו זאת בטיפול – שאלו למשל על העדפותיו סביב צניעות בבדיקה גופנית, הקפדה על מזון כשר/הלכתי, זמני תפילה וכדומה, והתחשבו בכך ככל הניתן.
     
  • התאמת השפה וגישת התקשורת: שפת התקשורת עם המטופל חיונית להבנתו ולתחושת הביטחון שלו. בישראל רבים מהקשישים אינם דוברים עברית שוטפת (למשל עולים ותיקים מרוסיה, מאתיופיה או ניצולי שואה הדוברים יידיש). דמנציה אף עלולה לגרום לאדם לאבד שפה שנלמדה בגיל מאוחר ולחזור לשפת האם. לכן, דברו עם המטופל בשפה הנוחה לו – ואם אינכם שולטים בה, היעזרו בקרוב משפחה או מתורגמן רפואי בעת הצורך. תקשורת בשפת האם מפחיתה חרדה ובלבול. בנוסף, היו מודעים לסגנון התקשורת התרבותי: יש תרבויות שבהן מקובל שהמשפחה מקבלת החלטות קולקטיביות, או שהקשיש מצפה ליחס מאוד רשמי מהרופא. התאימו את עצמכם – למשל, עם מטופל ממוצא מסוים ייתכן שתרצו לפנות בכינוי רשמי יותר, ואילו אצל אחרים דווקא סגנון חם ולא פורמלי יעזור. אם אינכם בטוחים – שאלו את המשפחה כיצד המטופל נהג לתקשר ומה נוח לו.
     
  • גישה למידע ואבחנות – רגישות תרבותית באמיתות: סוגיה רגישה היא מידת הגילוי לגבי מצב המטופל. בחברות מסורתיות מסוימות, המשפחה עשויה לבקש "לא לספר לאבא שהוא חולה, כדי לא לצער אותו". לעומת זאת, במדינות מערביות הגישה הרווחת היא שיש ליידע את המטופל. מחקרים הראו שרוב כמעט מוחלט של המטופלים כן רוצים לדעת את אבחנת הדמנציה שלהם אם ישאלו אותם [7], וכי מסירת מידע גלויה לא גורמת בדרך כלל לנזק נפשי בלתי הפיך, במיוחד כשהיא נעשית ברגישות ותוך מתן תקווה [7]. כמובן שיש להתחשב ביכולת הקוגניטיבית של המטופל להבין, אך אין לשלול ממנו אוטונומיה ללא סיבה. רופא בישראל צריך לגשר בעדינות: להסביר למשפחה את חשיבות השקיפות וההכנה לעתיד, ובמקביל לכבד את דאגתם. אפשר במקרים מסוימים להזמין את בני המשפחה לשיחה משותפת בה המידע נמסר באופן הדרגתי ומתוך הדגשת המסר: "אנחנו איתכם ואפשר לחיות עם דמנציה חיים עם משמעות". כך נשמרים גם כבודו של המטופל וגם הלכידות המשפחתית.
     
  • רתימת אמונות וערכים כמקדמי טיפול: בהיבט החיובי, היו ערים לכך שאמונות דתיות וערכי תרבות יכולים להיות מקור כוחות. לדוגמה, אם ידוע שהמטופלת נהגה ללכת לבית כנסת, עודדו את המשפחה או צוות הרווחה לעזור לה להמשיך בכך ככל האפשר – טקסים מוכרים משרים רוגע וזהות. אם המטופל דובר שפה מסוימת, מוזיקה או שירים מאותה תרבות יכולים לעורר בו זיכרונות טובים. בגישה רב-תרבותית, הרופא מתעניין גם בהרגלי חיים (אולי המאכלים האהובים עליו קשורים למוצאו) ומשתמש בכך לבניית קשר. גישה מכילה שכזו, המתחשבת ברקע של המטופל, מייצרת אמון ומשפרת שיתוף הפעולה בטיפול.

התמודדות בסיטואציות רפואיות מאתגרות


במהלך הטיפול באנשים עם דמנציה, רופאים וצוותים רפואיים נתקלים במספר מצבים נפוצים הדורשים רגישות מיוחדת:

  • הסבר על אבחון או מתן בשורה קשה: בעת מסירת אבחנת דמנציה (או כל בשורה רפואית משמעותית אחרת), חשוב לנהוג בכנות אך בחמלה. ישיבה רגועה, זמן מוקצה לשיחה, ושימוש במילים פשוטות אך מדויקות – כל אלו הכרחיים. מומלץ לומר את המילה "דמנציה" או "אלצהיימר" במפורש במקום להתחבא מאחורי ביטויים מעורפלים כמו "קצת בעיות זיכרון", משום שעמימות עלולה דווקא להגביר חרדה [7]. מחקר ציין שרופאים נוטים לעיתים לעדן יתר על המידה את האמת, אך בפועל מרבית המטופלים ובני משפחותיהם מעדיפים לדעת את האבחנה באמת וברור [7]. עם זאת, גילוי האבחנה חייב להיות מלווה במסר של תמיכה ותקווה: מיד אחרי שמוסרים את המידע, חשוב לעבור ולדון בתוכנית הטיפול – בין אם זה טיפול תרופתי, שינויים באורח חיים, שירותי תמיכה או תוכניות שיקום קוגניטיבי [7]. למשל, אפשר לומר: "יש לך אלצהיימר בשלב התחלתי. המשמעות היא שיהיו קשיי זיכרון שילכו ויגדלו. אבל אנחנו כאן כדי לעזור – יש תרופות שיכולות להאט קצת את ההידרדרות, וחשוב שנתמקד בפעילות גופנית ותזונה, זה יעזור למוח. נשמח גם לקשר אותך לקבוצת תמיכה שתעזור לך ולמשפחה להתמודד." חשוב גם להדגיש את מה שנשאר ולא רק את מה שאבד – להזכיר שלמרות המגבלות, אנשים עם דמנציה יכולים לחיות שנים רבות באיכות חיים סבירה, עם רגעי שמחה ומשמעות [7]. יש להקדיש די זמן לשיחה כזו; זו לא שיחה שמתאימה ל-"5 דקות בסוף התור" [7]. במחקר הומלץ להקצות פגישות ייעודיות ארוכות יותר למסירת אבחנה, ואף להזמין את המטופל ובני משפחתו לפגישה חוזרת תוך כמה ימים כדי לענות על שאלות נוספות לאחר שניתנה להם שהות לעכל את המידע.
      
  • בדיקות פיזיות ופרוצדורות רפואיות: אדם עם דמנציה עלול להתנגד לבדיקות גופניות או פרוצדורות (כמו בדיקת דם, צילום רנטגן) מחשש, בלבול או חוסר הבנה של מה שעומד לקרות. כדי להתגבר על כך, הסבירו כל צעד בפשטות לפני ובמהלך הבדיקה. לדוגמה: "עכשיו אני עומד/ת להקשיב לך לריאות עם הסטטוסקופ – זה יכול להיות קצת קר, אבל לא יכאב" ולאחר מכן: "מצוין, תודה, עכשיו רק לחץ דם ואני מסיים/ת." מחקרים מצאו שמתן הנחיות צעד-אחר-צעד ובצורה מרוככת מפחית חרדה והתנגדות אצל מטופלים עם דמנציה [2]. קבלת הסכמה והעצמת המטופל: גם אם למטופל יש ירידה קוגניטיבית, פנו אליו בבקשת רשות ("אפשר לבדוק לך עכשיו את הבטן?") והמתינו לאות הסכמה מילולית או לא-מילולית (כגון הנהון). מתן תחושת שליטה, אפילו דרך בחירה קטנה ("את רוצה לשבת על הכסא או לשכב במיטה בזמן הבדיקה?"), יכולה להפחית התנגדות בכך שהמטופל שותף פעיל [2]. בנוסף, שלבו את בני המשפחה בזמן הבדיקה: נוכחות בן מוכר שמחזיק יד ומסביר גם הוא יכולה להרגיע. בני המשפחה גם יודעים לעיתים "טריקים" מהניסיון – אולי המוזיקה האהובה על המטופל ברקע מסיחה את דעתו בעת בדיקת דם, או שאם נותנים לו חפץ אהוב להחזיק זה מרגיע אותו. שתפו פעולה עם המשפחה לגילוי הדרכים האלו.
      
  • התנגדות לטיפול או תרופות: ייתכנו מצבים שהמטופל מסרב לקחת תרופה או להתאשפז למרות צורך רפואי. במקום להתעמת ישירות, נסו לברר מה מקור ההתנגדות. לעיתים קרובות יש סיבה בסיסית – פחד מתופעות לוואי, חוויה רעה בעבר, או פשוט בלבול וחוסר הבנה. שוחחו בשקט, נסו לשקף: "אני רואה שאתה לא רוצה לקחת את הכדורים. זה בגלל שאתה חושש שהם יגרמו לך להרגיש רע?" – תשובה שלו, אפילו חלקית, תיתן לכם קצה חוט. אפשרו לו לשאול שאלות, וענו בכנות. שימוש בעקרון ה"הסחה והחזרה": אם אין דחיפות מיידית, נסו לעבור לנושא אחר להרגעת המצב, ונסו שוב את הפעולה הרפואית לאחר מספר דקות. למשל, אם הוא מסרב למדוד חום, הניחו את המדחום, שוחחו על משהו מרגיע (נושא אהוב עליו), ואחרי רגע הציעו שוב. טקטיקה זו – לעצור כשנתקלים בהתנגדות ולנסות שוב מאוחר יותר – מגובה בעדויות כאסטרטגיה יעילה במקום עימות ישיר [2]. במקרים קיצוניים שיש צורך דחוף בטיפול שהמטופל דוחה (למשל טיפול מציל חיים), יתכן צורך בהרגעה תרופתית קלה או באמצעי הגנה, אך אלה מפלט אחרון ורק לאחר שמוצו הדרכים העדינות.
      
  • ניהול התנהגות מאתגרת: אנשים עם דמנציה בשלב בינוני-מתקדם עשויים לגלות התנהגויות כמו חזרתיות, שוטטות, תוקפנות מילולית או פיזית, וסירוב לטיפול. חשוב לזכור שההתנהגויות האלו הן לרוב צורת תקשורת של צורך שלא נענה או מצוקה, ולא "אופי רע" של המטופל [1]. למשל, מטופל שצועק ומקלל בעת רחצה – אולי המים קרים לו מדי או שהוא מתבייש שמקלחים אותו. לכן הגישה הנכונה היא גישה חוקרת ואמפתית: לבדוק גורמי אי-נוחות (כאב, רעב, צורך בשירותים, סביבה רועשת, זרה או מאיימת) ולטפל בהם, במקום להגיב בכעס או ענישה. מחקרים תומכים בגישת "Needs-driven dementia behavior", הגורסת שהתנהגות מאתגרת היא תוצר של צרכים לא מסופקים או אי התאמה בין הסביבה למגבלות המטופל [1]. כאמור, תקשורת רגועה, הסחת תשומת הלב, הומור, ומציאת משמעות למטופל (למשל לתת לו להחזיק חפץ מוכר או לעסוק בפעולה פשוטה שהוא מסוגל לה) – כל אלו יכולים להפחית התנהגות בעייתית יותר מכל תרופה.

סיכום: חשיבות החמלה בהתמודדות עם השלכות הדמנציה


דמנציה היא מחלה המשפיעה לא רק על הזיכרון, אלא על כל מישורי החיים של המטופל ומשפחתו – פסיכולוגית, חברתית ופיזית. עבור המטופל, הירידה הקוגניטיבית מביאה לבלבול, אובדן עצמאות ותחושת ערך עצמי ירודה לעיתים. עבור בני המשפחה, זהו תהליך אבל מתמשך על אובדן האיש שהכירו, יחד עם עומס טיפול יומיומי. במצב כזה, הגישה החומלת והאמפתית מצד הצוות הרפואי אינה "מותרות" אלא תנאי הכרחי לטיפול מוצלח. מחקרים הראו שגישה אישית וממוקדת אדם, המשלבת הבנה, כבוד ושותפות עם המטופל, משפרת לא רק את חוויית הטיפול אלא גם תורמת ממשית לבריאות – למשל בהפחתת תסמיני דיכאון ועצבנות ושיפור איכות החיים [8]. גם למשפחה, ליווי תומך מהממסד הרפואי מפחית תחושות בדידות ושחיקה.

בסיפור שפתחנו בו, ד״ר ליאורה הצליחה ברגישות ליצור תקשורת עם נורית ולהקל על יעל. זה אולי רגע קטן, אבל רגעים כאלה מצטברים לכדי גישת טיפול אחרת – גישה שרואה את האנושיות שמאחורי המחלה. ברפואת הדמנציה, הטכנולוגיה והתרופות אינן מספיקות; נדרשים לב גדול, סבלנות וגמישות. באמצעות כלים פשוטים יחסית – קשר עין, מילה טובה, הסבר ברור, הקשבה אמיתית – יכול כל רופא, גם ללא התמחות בגריאטריה, לחולל שינוי גדול ברווחת המטופלים עם דמנציה ומשפחותיהם. הגישה החומלת היא המפתח להפחתת הסבל, לשימור כבודו של המטופל ולבניית שותפות אמיתית עם משפחתו, למען התמודדות קלה יותר עם אתגרי המחלה. זהו לב-לבה של הרפואה האנושית, ועם בסיס הראיות שתואר – ברור שגם המדע תומך בכך. שנזכור תמיד: לטפל באדם עם דמנציה משמעותו לטפל גם בליבו ובנפשו, ולא פחות מכך – בלבם של הקרובים לו.

 

אם אתם זקוקים לייעוץ, מידע ותמיכה טלפונית בחינם, פנו למוקד של עמותת עמדא – העמותה הישראלית לדמנציה, אלצהיימר ומחלות דומות, בטלפון 8889*

ביבליוגרפיה

 

  1. Collins, R., Hunt, A., Quinn, C., Martyr, A., Pentecost, C., & Clare, L. (2022). Methods and approaches for enhancing communication with people with moderate-to-severe dementia that can facilitate their inclusion in research and service evaluation: Findings from the IDEAL programme. Dementia, 21(4), 1135–1153.
  2. Sunjaya, A. M., Schreiber, T., Kantilal, K., Davies, N., & Griffiths, S. (2025). Communication strategies for delivering personalised dementia care and support: A mixed-methods systematic review and narrative synthesis. Age and Ageing, 54(5), afaf120.
  3. תקשורת נכונה לטיפול בבית » מרכז אלצהיימר – המרכז הרפואי לאלצהיימר
  4. Gitlin, L. N., & Hodgson, N. A. (2016). Who should assess the needs of and care for a dementia patient’s caregiver? AMA Journal of Ethics, 18(12), 1171–1181.
  5. Mittelman, M. S., Ferris, S. H., Shulman, E., Steinberg, G., & Levin, B. (1996). A family intervention to delay nursing home placement of patients with Alzheimer disease: A randomized controlled trial. JAMA, 276(21), 1725–1731. https://pubmed.ncbi.nlm.nih.gov/8940320
     
  6. Siegel-Itzkovich, J (2015). Study shows Arab caregivers lead in compassion, humanity. The Jerusalem Post, December 9, 2015.
  7. Briggs, R., & Kennelly, S. (2017). Dementia: Disclosing the diagnosis. Age-related Health Care Department, Tallaght Hospital, October 11, 2017.
  8. Kim, S. K., & Park, M. (2017). Effectiveness of person-centered care on people with dementia: A systematic review and meta-analysis. Clinical Interventions in Aging, 12, 381–397.


ד"ר נתי בלום היא מנכ"לית עמותת עמדא ובעלת תואר דוקטור בפסיכולוגיה מאוניברסיטת סקרמנטו. עבודת הדוקטורט שלה התמקדה בטיפול קבוצתי פנים אל פנים לעומת טיפול קבוצתי וירטואלי. בתפקידה בעמדא היא רותמת את ניסיונה המקצועי והניהולי להובלת מאמצים לשיפור איכות חייהם של המתמודדים עם דמנציה, קידום זכויותיהם והעלאת המודעות הציבורית לתופעה בישראל.

—– המדריך המלא —–

המדריך המלא למחלת אלצהיימר

לפניכם רשימה של סימנים נפוצים לדמנציה.
קרא עוד

—– עקבו אחרינו —–

השארת תגובה