בימי המלחמה הקשים האלה, פוגשת עמותת עמדא, העמותה הישראלית לדמנציה, אלצהיימר ומחלות דומות, משפחות רבות בישראל הנתקלות בדילמה בלתי אפשרית: האם להישאר לצד הקרוב להן הסובל מדמנציה, כאשר הוא מסרב להיכנס לממ"ד או למקלט, או להשאירו לבד ולהציל את עצמן או את יתר בני המשפחה. זוהי כיום הבעיה הנפוצה ביותר שמדווחת בכל ערוצי התמיכה של העמותה – בקבוצת הפייסבוק, בקבוצות תמיכה בזום ובמפגשים אישיים וכמובן, בקו הייעוץ הטלפוני.

בין ההמלצות שניתנות כדי להתמודד עם האתגר קיימת האפשרות להכין מראש את הממ"ד ולהרגיל את האדם עם הדמנציה אליו. מומלץ להפוך את המרחב המוגן לנעים ומוכר ככל האפשר, להכניס מראש חפצים אהובים על חולה הדמנציה – תמונות משפחתיות, שמיכה או כרית שהוא מחבב, אוכל או משקה אהובים, מוזיקה או רדיו שינעים את האווירה, ובמידת האפשר גם מיטה או כיסא נוח. בנוסף, כדאי לקיים מראש שגרה של ביקורים קצרים בממ"ד, ללא לחץ, כדי ליצור אצל האדם תחושת ביטחון ומוכרות במקום.

בשעת אזעקה, השימוש בפיתויים חיוביים, כגון הבטחה לשוקולד/עוגה אהובה או פעילות מהנה בתוך המרחב המוגן, עשויה לסייע בהפחתת ההתנגדות. אם כל אלה לא צלחו, השימוש בכיסא גלגלים להעברה מהירה ופשוטה לממ"ד עשוי לעזור ברגע האמת.

"אבל מה לעשות אם ניסינו הכל, וסבתא בכל זאת מסרבת ללכת לממ"ד בזמן אזעקה, או יוצאת ממנו אחרי כמה דקות?" שאלה משפחה באחת מקבוצות הפייסבוק של עמדא. התגובות שיקפו היטב את חוסר האונים: "עושים מה שאפשר, ואם היא מסרבת, פשוט מוותרים ודואגים לאחרים". בהקשר זה, חשוב גם לציין, שבמקרים רבים, הממ"ד או המקלט רחוקים, וכמעט בלתי אפשרי להגיע אליהם עם בן המשפחה המתמודד עם דמנציה בזמן.