ספורט ופגיעות מוחיות: ענפי ספורט והסכנה למוח לטווח הארוך
- ד"ר נתי בלום
- התפרסם ב-c14
- אין תגובות
בשנים האחרונות הולכות ומצטברות עדויות לכך שפעילות בענפי ספורט מסוימים מעלה את הסיכון להתפתחות מחלות מוח ניווניות כמו CTE (אנצפלופתיה טראומתית כרונית), דמנציה ואלצהיימר • ד"ר נתי בלום, מנכ"לית עמותת עמדא, כתבה על המחיר הכבד שענפי הספורט הפופולריים עלולים לגבות ממוחם של הספורטאים.
ענפי ספורט פופולריים עלולים לגבות מחיר כבד ממוחם של הספורטאים. בשנים האחרונות הולכות ומצטברות עדויות לכך שפעילות בענפי ספורט מסוימים מעלה את הסיכון להתפתחות מחלות מוח ניווניות כמו CTE (אנצפלופתיה טראומתית כרונית), דמנציה ואלצהיימר.
בראש הרשימה עומדים ענפי ספורט שבהם חוטפים חבטות ראש באופן תדיר. מרוגבי ועד אגרוף, מכדורגל והוקי קרח ועד פוטבול אמריקאי – רבים מהמתחרים סובלים מהשלכות רפואיות ארוכות-טווח של חבלות ראש.
פגיעות מוחיות באמנויות הלחימה
אגרוף ואומנויות לחימה נוספות הן דוגמה בולטת לפגיעות מוחיות עקב ספורט תחרותי. המתמודדים סופגים מהלומות חוזרות לראש במהלך קריירה שלמה. לא במקרה נטבע כבר ב-1928 הכינוי "תסמונת המוכה" (Punch Drunk) לתיאור מתאגרפים מבוגרים שאיבדו יציבות וקוגניציה. מומחים מזהירים שפגיעות מוחיות הן חלק מסיכון מקצועי ידוע בענף זה – כמו שפגיעה בתפקוד הריאות היא סיכון מקצועי בכריית פחם.
אגדת האגרוף מוחמד עלי, למשל, אובחן בפרקינסון בגיל 42, ותופעות הניוון המוחי שליוו אותו מקושרות אצל רבים לשנים של חבטות ראש בזירה. גם מתאגרפים דגולים אחרים כמו ג'ו לואיס ושוגר ריי רובינסון סבלו בערוב ימיהם מתסמיני דמנציה ואלצהיימר – עדות כואבת למחיר שגובים הקרבות על הזירה.
פגיעות מוחיות בכדורגל
גם כדורגל נמצא על הכוונת של החוקרים. ענף אהוד זה נראה במבט ראשון בטוח יותר, אך למעשה טומן בחובו סכנה מוחית מצטברת. הגורם העיקרי הוא נגיחות בכדור: לאורך קריירה, שחקן מבצע אלפי נגיחות, וכל מכה כזו לגולגולת הראש מוסיפה נזק מיקרוסקופי מצטבר. מחקר סקוטי שפורסם ב-2019 מצא ששחקני כדורגל מקצוענים פיתחו שיעורי דמנציה גבוהים משמעותית משל האוכלוסייה הכללית.
למעשה, מחקרים עדכניים מלמדים כי שחקני כדורגל מקצוענים מצויים בסיכון גבוה בכ-50% לחלות במחלה מוחית ניוונית לעומת קבוצת ביקורת, וכי כדורגלנים לשעבר היו בסבירות גדולה פי 3.5 ללקות בדמנציה לעת זקנה.
מקרה מפורסם הוא של ג'ף אסטל, חלוץ נבחרת אנגליה לשעבר, שנפטר בגיל 59 לאחר שסבל מדמנציה קשה. החוקר קבע שמותו נגרם מ"מחלת מקצוע" עקב פגיעות ראש מצטברות מנגיחות. ואכן, בנתיחות שלאחר המוות בכמה מוחות של כדורגלנים התגלו סימני CTE – נזק מוחי כרוני שמקורו בטראומה.
ממצא בולט ממחקרים חדשים הוא ששוערי כדורגל כמעט ואינם סובלים מאותן בעיות – כנראה משום שהם כמעט שלא נוגחים כדור. הנתון הזה מחזק את ההשערה שהנגיחות החוזרות הן שורש הבעיה. למעשה, רופאת המוח ד"ר אן מקקי מבוסטון, מהחלוצות בחקר CTE, מציינת כי מספר זעזועי המוח הרשומים שחווה שחקן פחות משמעותי להתפתחות המחלה – מה שחשוב הוא הצטברות מכות הראש הקטנות לאורך השנים.
פגיעות מוחיות במשחקי כדור אחרים
גם פוטבול אמריקאי ורוגבי – ענפי ספורט המבוססים על מגע קשוח והתנגשויות – נקשרו בעשורים האחרונים למקרי CTE ודמנציה בקרב שחקניהם. בארה"ב התפוצצה פרשת ה-CTE ב-NFL (ליגת הפוטבול האמריקאית) כאשר התגלו עשרות שחקנים לשעבר עם נזק מוחי מתקדם לאחר המוות, מה שהוביל לתביעות ענק ולשינויים בפרוטוקולי הזעזוע בליגה.
בבריטניה, מחקר עדכני ברוגבי מצא שב-68% ממוחות של שחקני רוגבי שתרמו את גופם למחקר נמצאו סימני CTE. החוקרים גילו שכל שנה נוספת על המגרש הגבירה עוד יותר את הסיכון לפגיעה מוחית ניוונית – עלייה של כ-14% בסיכון לכל שנה של משחק פעיל.
פציעות הראש ברוגבי ובפוטבול נגרמות לא רק מחבטות ישירות, אלא גם מעצם הטלטול והסיבוב העוצמתי של המוח בתוך הגולגולת בעת תיקול חזק – תנועה חוזרת ונשנית שגורמת נזק עמוק לרקמה העצבית, כפי שמתאר זאת אחד החוקרים "כמו קערת דייסה מסתחררת" בתוך הראש.
פגיעות מוחיות בענפי ספורט נוספים
גם הוקי קרח אינו חף מסכנה: המשחק המשולב בהחלקה מהירה, מגע פיזי ומדי פעם קטטות, מוביל לשכיחות גבוהה של זעזועי מוח. מספר שחקני NHL (ליגת ההוקי) פרשו או נפטרו צעירים ותועדו עם סימני CTE.
בנוסף, ספורט מוטורי כמו מרוצי מכוניות ואופנועים וענפי אקסטרים (למשל סקייטבורד, פארקור) עלולים לחשוף את המשתתפים לתאונות קשות ולזעזועים חוזרים. אמנם במרוצים הפגיעות אינן תכופות כמו בענפי המגע, אך כאשר מתרחשות תאונות במהירות גבוהה – הסיכון לפגיעת ראש טראומטית משמעותי.
גם נפילות חוזרות במרדף אחר אדרנלין בתחרויות אקסטרים עלולות לגרום לנזק מצטבר. במקרים אלו די בזעזוע חריף אחד כדי לגרום לנזק נרחב, אך גם סדרת זעזועים "קטנים" ותת-קליניים עלולה להצטבר לנזק גדול.
מנגנון הפגיעה: חבלות חוזרות, ניוון והצטברות חלבונים
מה קורה למוח בעקבות אותן חבטות חוזרות? המנגנון המשוער כולל מספר תהליכים המשולבים זה בזה. ראשית, כל מכה בראש – אפילו קלה יחסית – יכולה לגרום לפציעה זעירה ברקמת המוח: מתיחה של סיבי עצב, קריעה מיקרוסקופית של כלי דם, או שחרור כימיקלים מזיקים בתאי העצב.
כאשר ספורטאי סופג מאות ואלפי "מכות קטנות" כאלה לאורך שנים, הנזק המצטבר הולך וגדל. בתוך המוח מצטברים משקעים פתולוגיים של חלבונים (כגון חלבון טאו) הגורמים למות תאי עצב – תהליך שמזכיר מחלות כמו אלצהיימר רק שמתחיל מוקדם יותר בחיים.
כך מתפתחת אנצפלופתיה טראומתית כרונית (CTE), שבשיאה המוח ממש מתכווץ ומאבד מנפחו והתפקוד נפגע אנושות. התסמינים של CTE ומחלות ניווניות דומות כוללים פגיעה בזיכרון, בלבול, שינויים התנהגותיים, דיכאון, הפרעות תנועה ואף נטיות אובדניות – לעיתים עשרות שנים לאחר פרישת הספורטאי.
מלבד זעזועי מוח חוזרים, חוקרים מצביעים על גורמי סיכון נוספים שיכולים להחמיר את הפגיעה המוחית. שימוש בחומרים אסורים ותרופות ממריצות למשל עלול לתרום לנזק נוירולוגי: מחקרים מצאו כי שימוש ממושך בסטרואידים אנבוליים מאיץ את הזדקנות המוח ועלול לגרום לפגיעה קוגניטיבית מוקדמת. חומרים אחרים המגבירים את קצב הלב ולחץ הדם עלולים ליצור נזק מיקרו-וסקולרי – פגיעות בריריות כלי הדם העדינים במוח, מה שעלול להגביר את הסיכון לשבץ או ניוון.
גם תזונה והתייבשות נכנסות לתמונה: ספורטאים בענפי משקל כמו אגרוף או MMA מורידים לעיתים קרובות נוזלים בצורה קיצונית לפני תחרות. מוח מיובש מאבד מההגנה שמקנה החיץ של נוזל המוח, ועשוי להיות פגיע יותר לזעזועים. חוסר במזון ואבות מזון חיוניים עשוי גם הוא לפגוע ביכולת הגוף לתקן את נזקי הרקמה. כך, שילוב של גורמים – חבלות מכאניות חוזרות, שינויים מטבוליים, ופגיעה באספקת הדם – כולם יחד תורמים לתהליך הניווני המצטבר.
השיח הציבורי על פגיעות מוחיות בספורט
השיח על פגיעות מוחיות בספורט צבר תאוצה בעשור האחרון, עם יותר ויותר ממצאים מדעיים וסיפורים אישיים שהגיעו לכותרות. בארה"ב, פרשת הפוטבול העלתה למודעות הציבורית את סוגיית הזעזועים: שחקני NFL לשעבר כמו ג'וניור סיאו ואהרון הרננדז, שמתו בנסיבות טראגיות, התגלו לאחר מותם עם נזקי מוח אופייניים ל-CTE. הליגה נאלצה להכיר בקשר בין המשחק הקשוח לבין הפגיעה המוחית, והסכימה לפיצויים בסך מאות מיליוני דולרים לשחקנים פורשים שסובלים מבעיות נוירולוגיות.
בבריטניה, יותר מ-300 שחקני עבר בכדורגל, רוגבי וליגת הרוגבי הגישו תביעות בטענה שהליקויים הקוגניטיביים שלהם נגרמו במהלך הקריירה. סיפורים על כוכבי כדורגל משנות ה-60 וה-70, שזכו בגביעי עולם אך בזקנתם הידרדרו לדמנציה – חוללו סערה, למשל: נובי סטיילס, ג'ק צרלטון וסר בובי צ'רלטון האנגלים, שכולם סבלו מדמנציה בשנות חייהם האחרונות.
מקרים אלה עוררו דיונים נוקבים בציבור ובפרלמנט הבריטי על הצורך להגביל נגיחות באימונים ובגילאי נוער. ואכן, בהתאחדויות כדורגל מסוימות הוחלט לאחרונה לאסור על אימוני נגיחות לילדים מתחת לגיל 12, מתוך עיקרון של "זהירות מונעת".
תגובת הקהילה המדעית והרפואית
גם הקהילה המדעית והבריאותית הגיבה לקריאת ההשכמה. ארגון הבריאות העולמי (WHO) הכריז לאחרונה כי זעזועי מוח בספורט הם בעיה בריאותית ציבורית שיש להגביר את המודעות אליה. ה-WHO חבר לפיפ"א בקמפיין עולמי בשם "תחשוד ותגן", במטרה לחנך שחקנים ומאמנים לזהות סימני זעזוע ולטפל בהם כראוי.
במקביל, כתבי עת רפואיים מובילים החלו לפרסם יותר מחקרים על הקשר בין ספורט לפגיעה מוחית. ב-Lancet פורסמו בשנת 2023 הנתונים המטרידים על כדורגלנים מקצוענים ושכיחות מחלות דמנציה, וב-New England Journal of Medicine הוצגו ממצאים דומים עוד קודם לכן.
גורמי בריאות כגון קליניקת מאיו ו-NINDS (המכון הלאומי האמריקאי להפרעות נוירולוגיות) פרסמו סקירות עדכניות שמאוששות: CTE היא מחלה ניוונית הקשורה לחשיפה חוזרת לזעזועי מוח, בעיקר בספורטאי ענפי מגע. ניתן לאבחן אותה בוודאות רק בבדיקת רקמה לאחר המוות, אך הופעת התסמינים שנים לאחר הפרישה מחשידה כשהרקע הוא קריירה רצופת חבלות ראש.
אחריות, מניעה ותמיכה: לא להזניח את המוח
לאור הממצאים, גוברת הדרישה לאחריות גדולה יותר מצד ארגוני ספורט, מאמנים והספורטאים עצמם. חלק מהענפים כבר עדכנו את חוקי המשחק והאימונים כדי לצמצם פגיעות ראש. למשל, הגבלות על מספר חילופי המהלומות באימוני איגרוף, פרוטוקולי חזרה הדרגתית למגרש לאחר זעזוע מוח, ושימוש באמצעי מיגון טובים יותר (כגון קסדות משופרות בפוטבול ובהוקי).
אך המומחים מדגישים שהצעד הראשון הוא מודעות: על שחקנים ואוהדים להבין ש"ראש בריא לנצחונות" חשוב לא פחות מכל גביע, וכי חבלה שאין מזלזלים בה היום עשויה להציל שנים של בריאות מוח בעתיד. המסר ברור: אהבת הספורט לא צריכה לבוא על חשבון הבריאות. עם התאמות ושמירה על כללי בטיחות, ניתן ליהנות מהמשחק – מבלי לאבד את הראש.
אם אתם מכירים ספורטאי עבר, במשפחה או בחוג החברים, שמראה סימנים מדאיגים של הידרדרות קוגניטיבית, בלבול, שינויי אישיות או בעיות זיכרון, חשוב לעודד אותו לפנות לעזרה רפואית. אבחון מוקדם יכול לסייע בניהול הטיפול ובשיפור איכות החיים.
בנוסף, בישראל פועל קו סיוע ותמיכה למשפחות חולי דמנציה ואלצהיימר מטעם עמותת עמדא (האגודה לחולי דמניציה, אלצהיימר ומחלות דומות). הקו מאויש באנשי מקצוע וניתן לפנות אליו ללא עלות, לייעוץ והכוונה, בטלפון 8889*.
אודת המחברת
ד"ר נתי בלום היא מנכ"לית עמותת עמדא ובעלת תואר דוקטור בפסיכולוגיה מאוניברסיטת סקרמנטו. עבודת הדוקטורט שלה התמקדה בטיפול קבוצתי פנים אל פנים לעומת טיפול קבוצתי וירטואלי. בתפקידה בעמדא היא רותמת את ניסיונה המקצועי והניהולי להובלת מאמצים לשיפור איכות חייהם של המתמודדים עם דמנציה, קידום זכויותיהם והעלאת המודעות הציבורית לתופעה בישראל.
—– המדריך המלא —–
—– עקבו אחרינו —–
