נתונים שנצפו במחקר חדש מוסיפים סיבה נוספת לשאוף לגיל ביניים בריא. חוקרים בראשות הלנה הורדר, מאוניברסיטת גטבורג בשבדיה, מדווחים כי נשים שקיבלו ציון גבוה במבחן כושר באמצע החיים היו בסבירות נמוכה בכמעט 90 אחוזים מבני גילן בכושר בינוני או לא כשיר לפתח דמנציה עשרות שנים מאוחר יותר. כמו כן, הנשים החזקות ביותר החזיקו בדמנציה 10 שנים יותר. המחקר שזמין באינטרנט, הופיע בכתב העת היוקרתי ״נוירולוגיה״.
במחקר עקבו משנת 1968 אחר שכיחות הדמנציה בקרב נשים שהיו אז בגיל העמידה. במשך 44 שנים, לנשים שהיו בכושר המיטבי ביותר היה סיכוי נמוך בכמעט 90% לפתח דמנציה. אם כן, הם קיבלו את זה 10 שנים מאוחר יותר מאשר נשים פחות בכושר.
מספר מחקרים תצפיתיים הציעו שפעילות גופנית מורידה את הסיכון לדמנציה, וקומץ ניסויים קליניים הבודקים את ההשפעות של התערבויות באורח החיים, כולל פעילות גופנית, תומכים בהצעה זו (למשל, Norton et al., 2014;
Blondell et al., 2014; Nov. חדשות ועידת 2015). בהינתן איסוף של נתונים ממחקרים רבים, ועדה שכונסה על ידי המגזין היוקרתי The Lancet ייחסה חוסר פעילות גופנית בשלב מאוחר בחיים לעלייה של 3 אחוזים בסיכון לדמנציה (Livingston et al., 2017).
כדי לקבל ראייה ארוכת טווח של הקשר בין כושר גופני לבריאות המוח, הורדר כרתה נתונים ממחקר אוכלוסיה פרוספקטיבי של נשים. זה עקב אחר בריאותן של 1,462 נשים שוודיות בגיל העמידה החל משנת 1968. הורדר ניתחה נתונים מתת-קבוצה של 191 נשים שהיו בנות 38-60 באותה תקופה. היא התמקדה במיוחד בכושר, שנקבע הן על ידי פעילות גופנית והן על ידי גורמים גנטיים. בבדיקה הבסיסית, הנשים רכבו על אופניים נייחים עם ארגומטרים שמדדו את תפוקת העבודה שלהן. ראשית, הם דיושו בקלות במשך שש דקות, והפיקו 32 ולאחר מכן 64 וואט. הליכה מהירה שווה ערך לכ-100 וואט. לאחר הפסקה של חמש דקות, הנשים החלו לדווש שוב, אך הפעם, על סמך ביצועיהן במבחן הראשון, החוקרים התאימו את ההתנגדות למדידת עומס עבודת השיא שלהן.
המשתתפות דיוושו ככל יכולתן בעומס הזה עד שהרגישו מותשות ונאלצו לעצור, בדרך כלל לאחר כשש דקות. אם הן עדיין היו חזקות בשש דקות, חוקרי המחקר הוסיפו 10 וואט נוספים בכל דקה לעומס העבודה, עד שהנחקרות נאלצו להפסיק לדווש (Bengtsson et al., 1978). כדי לעקוב אחר דמנציה, הורדר השתמשה בנתונים מבדיקות נוירופסיכולוגיות וראיונות שנערכו במהלך תקופת מעקב של 44 שנים. כל אישה במחקר הייתה במעקב, בממוצע, במשך 29 שנים. במהלך תקופה זו, 44 נשים פיתחו דמנציה.
בממוצע, המשתתפות הוציאו 103 וואט בעומס שיא. התפוקה נעה בין פחות מ-48 וואט עבור אלה שלא הצליחו להשלים את הבדיקה, לעתים קרובות בגלל שקצב הלב או לחץ הדם שלהן עלו יותר מדי, ליותר מ-136 וואט עבור הנשים החזקות ביותר. התפוקה הממוצעת של 103 וואט הייתה נמוכה יותר ממדידות הייחוס האחרונות לנשים בגיל העמידה: 125 וואט לבני 40 עד 49 ו-117 וואט לבני 50-59 (Loe et al., 2013).
החוקרים קיבצו את המשתתפות תחת קטגוריות של כושר נמוך, בינוני וגבוה, שיצרו 80 וואט, 88-112 וואט או יותר מ-120 וואט, בהתאמה. מי שלא הצליחה להשלים את הבדיקה הוגדרה כבעלת כושר נמוך. בדיקות מהמחקר שנמשך 44 שנים וכן נתונים ממרשם השחרורים של בית החולים השבדי עד דצמבר 2012, הצביעו על כך ש-19 מתוך 59 נשים בקבוצת הכושר הנמוך פיתחו צורה כלשהי של דמנציה, 23 מתוך 92 נשים בעלות כושר בינוני עשו זאת, ורק שתיים מתוך 40 נשים מקבוצת הכושר הגבוה פיתחו דמנציה, אך לא מסוג מחלת האלצהיימר. לאחר התאמה שנערכה על ידי הורדר למשתנים כמו גיל, גובה, רמות טריגליצרידים, יתר לחץ דם, עישון, צריכת יין, חוסר פעילות גופנית והכנסה, לנשים בכושר היה יחס סיכון של 0.12 לדמנציה מכל סיבה, ביחס לקבוצת הכושר הבינוני. עבור הנשים הכי פחות בכושר, יחס הסיכון היה 1.4, שהיה שונה באופן מובהק מהקבוצה בכושר גבוה, אבל לא מהקבוצה הבינונית. המחברים ציינו כי השפעת הכושר הייתה חזקה יותר מזו שדווחה בעבר עבור פעילות גופנית (Hamer and Chida, 2009; Sofi et al., 2011). השכיחות המצטברת של דמנציה הייתה 32 אחוזים עבור אלו בקבוצת כושר נמוך, 25 אחוז עבור אלו בקבוצת הכושר בינוני ו-5 אחוז עבור כושר גבוה.
נשים שלא הצליחו להשלים את הבדיקה היו בסיכון הגבוה ביותר לפתח דמנציה, כאשר 45 אחוזים חלו בדמנציה במהלך תקופת המעקב. יש לציין ששתי הנשים בקבוצת הכושר הגבוהה שפיתחו דמנציה עשו זאת בשלב מאוחר מאוד בחיים, כשהן היו בנות 90. גיל ההתחלה הממוצע היה 79 עבור קבוצת הכושר הבינוני ו-81 עבור הקבוצה הנמוכה.
הורדר ועמיתיה הזהירו כי למחקר יש מספר מגבלות. לדוגמה, הנשים הפחות בריאות קיבלו ככל הנראה טיפול רפואי יותר מנשים בכושר, מה שעשוי להשפיע בעקיפין על הסיכון לדמנציה תוך הגברת הסבירות לאבחון מוקדם יותר.
בסך הכל, התוצאות תואמות מחקרים תצפיתיים קצרים יותר המדווחים על קשרים בין כושר קרדיווסקולרי ודמנציה (Defina et al., 2013; Nyberg et al., 2014; Kulmala et al., 2014). המעקב הארוך של המחקר החדש, לעומת זאת, בונה גשר חזק יותר בין גיל הביניים לזקנה, אמר קיוויפלטו, שציין כי הוא נמנע מהפוטנציאל לסיבתיות הפוכה שעלולה לבלבל במחקרים על אנשים מבוגרים. אצל אותם אנשים, דמנציה עלולה להגביל את הכושר, במקום כושר המגן מפני דמנציה.
האם כל הנשים בגיל העמידה צריכות לערוך אימוני מאמץ כדי למנוע דמנציה? גם גנטיקה, גיל, מין וגודל גוף משחקים תפקיד. ההשפעות הגנטיות והסביבתיות המשולבות עשויות להסביר מדוע השפעת הכושר נראית גדולה מזו המדווחת על פעילות גופנית בלבד.
