כשאנחנו רוצים לבצע פעילות שלא עשינו הרבה זמן, אומרים לנו: ״אל תדאגו, זה כמו לרכב על אופניים״. רכיבה על אופניים היא רק דוגמה אחת לפעולות, שלכאורה, תמיד נזכור כיצד לבצע אותן, גם אם עבר זמן רב מאז שביצענו את הפעולה בפעם האחרונה. כך גם פעולות שאנחנו עושים בלי לחשוב עליהם, כמו הליכה ודיבור. המשותף בין כל הפעולות שאנחנו תמיד זוכרים איך לבצע, הוא העובדה שהן תמיד מערבות תנועה. למידה של תנועות שונה מלמידת ידע הנרכשת בלימודים או בקריאה. הידע מגיע אלינו מבחוץ ונכנס לתוך המוח כדי להישמר בזיכרון, אבל למידת תנועות מגיעה מתוך המוח עצמו. כאשר לומדים סוג חדש של תנועה, המוח צריך הוראה לשרירים שונים ורבים לפעול באופן מתואם. למשל, כשמנסים לשמור על שיווי משקל על האופניים ישנה מעורבות של שרירי הבטן והגב יחד עם שרירי הרגליים המדוושות והידיים שאוחזות בכידון. בכל פעם שאנו עושים טעות, המוח לומד לתקן את ההוראות כך שבפעם הבאה נצליח טוב יותר. כאשר התנועה מתבצעת כמו שצריך, האזורים במוח שנתנו את ההוראות הנכונות מחזקים את הקשרים ביניהם וכך התנועה נשארת בזיכרון כמעט לתמיד.
למעשה, מנגנון זיכרון לטווח-ארוך מחולק לשניים: זיכרון תהליכי (שרירי, פרוצדורלי) וזיכרון מפורש (מוצהר, דקלרטיבי). הזיכרון המפורש מבוסס יותר מילולית ומועד לשכחה. זה המידע שאנחנו לומדים וחוויות שאנחנו זוכרים. הזיכרון התהליכי מחובר יותר למיומנויות ונשמר לאורך זמן בצורה מיטבית יותר. לכן לדוגמה, נראה אנשים עם דמנציה מצליחים בקלות לנגן מוסיקה שניגנו כל החיים עד לשלב מאוחר במחלה. האצבעות כמעט זזות מעצמן.
אם אתם רוצים לשפר את היכולת שלכם לזכור משהו, שלבו אותו עם תנועה, והתאמנו על זה מספר רב של פעמים.
